החלטה בתיק פר"ק 2419-07

מונח בפני ערעורו של מר עזאם מסרוואה, על החלטת הנאמן בהקפאת ההליכים של עיריית טייבה, לדחות לחלוטין את תביעת החוב שהגיש. עניין לנו במערער, שלטענתו עבד כמנהל הקאנטרי-קלאב של עיריית טייבה בין שנת 1999 ל-2000 (זאת כאשר תחילה טען להעסקה עד סוף אותה שנה, אולם מהמסמכים שהגיש הוא עצמו עולה, כי העסקתו נסתיימה באפריל של אותה שנה).
הנאמן וכונס הנכסים הרשמי מתנגדים לערעור ועותרים לדחייתו; לשיטת הנאמן, פסק-הדין לטובת המערער ניתן בהעדר הגנה, ולכן זכותו היתה "להציץ אל מעבר לפרגוד" ולבדוק את הדברים לגופם. הנאמן התייחס לכך, כי בידי המערער לא עלה להציג אישור העסקה כדין, וזאת במיוחד נוכח העובדה כי באותה תקופה נקלעה העירייה להקפאת ההליכים הראשונה. כמו כן, אימץ הנאמן תחשיב שהוגש במסגרת כתב ההגנה שהגישה העירייה בבית הדין לעבודה (אך לא זכה להתייחסות לגופו, נוכח העובדה כי משלא התייצבה העירייה לדיון, ניתן פסק-דין במעמד צד אחד לפי נימוקי התובע), אשר לפיו שולם למערער כל המגיע לו .

עיינתי בטענות הצדדים, וזו החלטתי;

ההלכה הפסוקה, המעגנת את זכותו וחובתו של בעל תפקיד "להציץ אל מאחורי הפרגוד" של פסקי דין, בעיקר אלה שניתנו במעמד צד אחד, ברורה ומושרשת, ואין כל טעם לחזור כאן על מה שנאמר בפירוט רב לא אחת.

זאת ועוד; הקפאת ההליכים הנוכחית סיפקה דוגמאות רבות לחשיבותה הרבה של הלכה זו, נוכח העובדה כי העירייה, כמעט באורח שיטתי, לא התייצבה לדיונים בתביעות שהוגשו נגדה, ואי לכך "זכתה" כמעט "לשטפון" של פסקי-דין שניתנו נגדה במעמד צד אחד, על סכומי עתק, לעיתים אף כאלו שבבירור לגופם נמצאו חסרי יסוד, או נגועים באי-יושר מצד תובעים שתבעו בגין אותה עילה מספר פעמים בערכאות שונות. הוער לא אחת, כי יתכן אף יתכן שישנו קשר בין מצב דברים עגום זה, לבין תפיחת מצבת חובותיה של העירייה וקריסתה מחדש, שנים ספורות לאחר הסדר הנושים שסיים את הקפאת ההליכים הראשונה.

אי לכך, הרי דווקא לו היה הנאמן הולך לשיטת המערער, ומסתמך באורח עיוור על פסק-דין שניתן במעמד צד אחד, תוך העדר התייחסות לטענות ההגנה שהוגשו, היה מועל בחובתו כבעל תפקיד, על כל המשתמע מכך. לשון אחר; צדק הנאמן כאשר "הציץ אל מעבר לפרגוד" ובחן את הדברים לגופם, ודין טענתו של המערער בעניין זה להדחות.

מה אנו למדים, מבחינת הדברים לגופם?
מחד גיסא , אין ספק כי המערער אכן הועסק בפועל בתפקיד בגינו הוגשה תביעת החוב, אף אם הסתבר בדיעבד כי הועסק למשך תקופה קצרה משטען. בלא צורך להכריע בדבר, הרי שעולה הרושם כי אף אם בכוונת אי-מי בעיריית טייבה היה להעסיקו למשך תקופה ארוכה יותר, הרי ממכתב הפיטורין עולה, כי הדבר לא הסתייע עקב הקפאת ההליכים. אולי אף משום שבמאוחר (ושמא, במאוחר מדי), הסתבר כי הנאמנים דאז או נציגיהם אינם מוכנים לקבל את המצב שנוצר, ומסרבים לאשר את המשכו.
מאידך גיסא , אין אף ספק כי צודק הנאמן בטענתו כי המערער - שעליו נטל ההוכחה - לא הצליח להוכיח כי העסקתו אושרה כדין, ונעשתה בסמכות, מחדל שמשקלו גדל כפל-כפליים נוכח העובדה כי בעת ההיא נקלעה העירייה להקפאה הראשונה. על-פניו לא ניתן היה להעסיק איש בלא אישורם המפורש של הנאמנים (ואין לי אלא להצר על התמונה שמתגלה, כי גורמים כאלו ואחרים בעירייה הוסיפו לעשות כאבת-נפשם ולהתעלם מהוראות אלו, שמא מתחם לאפם של הנאמנים דאז ונציגיהם).

במצב דברים זה, הרי שמצויים אנו במתח פנימי בין שני אלו:

מחד גיסא , השאיפה שלא לאפשר חריגות שכאלו ממנהל תקין ולא ליתן להם תוקף, בעיקר נוכח העובדה כי כאן עסקינן לא בעירייה סולבנטית, אלא בגוף בהקפאת הליכים הפועל מאחורי גבם של בעלי התפקיד (!);

מאידך גיסא , אי-הנחת מתוצאה כי עירייה שהתקשרה עם פלוני, העסיקה אותו ונהנתה מעבודתו, תצא פטורה מתשלום בשל אי-חוקיות או למצער אי-תקינות שנובעת ממחדליה שלה עצמה.

הפתרון הנהוג, במקרים אלה, הינו לבחון האם נעשתה עבודה בפועל, והאם התובע הינו תם-לב, או שמא שותף מדעת לאי-החוקיות. מקום בו מסתבר כי עסקינן במי שפעל בתום-לב והשקיע זמן ומאמצים בתפקיד או באספקת שירות, ננקט בדרך פתרון מאוזן בהשראת הלכת הבטלות היחסית נשוא ע"א 6705/04 ("הלכת בית הרכב"), המאפשר תשלום שכר ראוי בלבד, הכל בהתאם לנסיבות ולתחושת הצדק.

לעניין זה, אין לי אלא לחזור ולהעיר; מקום בו מסתבר כי עירייה נהגה, כמעט כדרך שגרה, להעסיק את עובדיה בלא לטרוח על רישום ואישורים כדין, ספק אם התרופה הינה ליצור פיקציה משפטית, לפיה "לא הועסקו עובדים", והעירייה אינה חייבת מאומה - פתרון אשר בסופו של יום, מאפשר למעוול להנות מעוולתו הוא.

אלא מאי? בנסיבות המקרה קיימת טענה משמעותית אחת של הנאמן, המחריגה אותו ממקרים אחרים בהם נפסק שכר ראוי, חרף העדרם של אישורים כאלו ואחרים. בעניננו, מבוססת הכרעת הנאמן על טענה מרכזית אחת שחרף העלאתה בפני בית הדין לעבודה, לא זכתה עד כה (קרי, עד להכרעת הנאמן) לכל התייחסות או דיון לגופה: הטענה כי המערער כבר קיבל, בפועל, את כל המגיע לו עבור תקופת עבודתו.

אין צורך להכביר דברים על חשיבות בירורו של עניין זה, באשר אם כאלו הם פני הדברים, הרי שעסקינן בתביעת חוב "כפולה", אשר גובלת בנסיון להתעשר שלא כדין על חשבון קופת ההסדר. אלא, שדומה כי עקב ריבוי הטענות בערעור, מיעטו הצדדים להתייחס לסוגיה זו, שהיא-היא הסוגיה המכריעה.

המערער אכן מתייחס לתחשיב, בסעיף 6 לערעורו, אולם אין לי אלא לתמוה על טרונייתו כי לא התאפשר לו לעיין בו, וזאת נוכח העובדה כי התחשיב צורף אף לתגובת העיריה שנמסרה לבית הדין לעבודה. כמו כן, אין לי אלא לתמוה למיעוטה או כמעט העדר התייחסות ישירה לשאלה היסודית שמעלה התחשיב. האם אכן שולם למערער הרשום בתחשיב, כולו או חלקו, והכיצד מתיישב העניין עם טענתו הבסיסית של המערער כי לא שולם לו דבר? האם לשיטת המערער, לא היו דברים מעולם והתחשיב מבוסס כל-כולו על סיפורי בדים? או שמא, היפוכו של דבר?

מאידך גיסא, אומר כי התחשיב דנן לא צורף אף לתגובת הנאמן, וחבל שכך, שהרי עסקינן בראיה בסיסית ומכריעה בכל הנוגע ללב-ליבה של גזרת המחלוקת.